זה לא עניין של מין – זה עניין של כוח

והרי מבזק: לתקיפה מינית אין שום קשר למין. תוקפים מינית, אנסים, חופנים, משתפשפים ומטרידים הם לא יותר מיניים, ייצריים או חרמנים משאר סביבתם — זה פשוט הנשק שהם בחרו. כי תקיפה מינית היא לא עניין של מין, היא עניין של כוח. טורפים (predators) הם טורפים. הנסיבות ואופן הפעולה יכולים להשתנות, אבל הבסיס נשאר אחד — אנשים שמאתרים חולשה בזולת ומנצלים אותה כדי לצבור עוד כוח לעצמם. והם עושים זאת גם אם למראית עין הם לא זקוקים לכוח נוסף.

תיזכרו בפעם האחרונה שבה נתקלתם בשם של מישהו מוכר, עשיר וחזק בהקשר של תקיפה או הטרדה מינית, ותהיתם "בשביל מה הוא צריך את זה? כבר יש לו הכל". זה בדיוק העניין. "הכל" לא מספיק לאנשים כאלה. יש כאלה שינצלו את הפגיעוּת והחולשה של זולתם כדי להשליט אימה וטרור במקום העבודה; אחרים יהיו אלימים בבית, הרחק מעין הציבור; ויש כאלה, נעימי הליכות ומרשימים, שלא מסתפקים בכל הדלתות שפתוחות בפניהם — ויבקשו לחדור למקום היחיד שכוחם ומעמדם לא מעניק להם כרטיס כניסה אוטומטי אליו: גופו ונפשו של אדם אחר. אשה או גבר.

זה לא שהם לא יכולים לשלוט בעצמם. הם שולטים בעצמם נהדר בישיבות דירקטוריון, במחלקה ראשונה לחו"ל, בראיון למוסף החג. אבל בין לבין הם יגנבו לעצמם קינוח — ליטוף, לחישה, נגיעה. הם יבחרו את מי שתעדיף תמיד לשתוק: מלצרית, מזכירה, מאפרת, מתמחה, קלדנית, מתנדב, חניך. רק מול כאלה הם פתאום "לא עומדים בפיתוי". אבל אין שום פיתוי. שום דבר אצלם לא מתפרץ פתאום. הם לא בני סלע. האנשים האלה, שעל המצבה שלהם יהיה כתוב "פ"נ נורמטיבי", לעולם לא יפתחו את הרוכסן ליד מי שהמלה שלו עלולה להוביל לשלילת הכוח שצברו. שם הם יודעים להתנהג. שם הם לא "ייצריים" או "חושניים". שם אין להם "דחפים". את ה"יצר" הם שומרים למי שלא יסכן אותם.

תקיפה מינית היא לא עניין של מין. היא עניין של פלישה למרחב הפיזי והרגשי של אדם אחר, שלא מעוניין בכך. וככל שחוסר הרצון שלו ברור יותר — האתגר רק מתעצם. כי מה מתוק יותר מהבעת ההפתעה והזעזוע של מישהו חסר ערך, כשאתה מצמיד אותו לקיר? מה מענג יותר מהזכות המוחלטת לעשות במישהו אחר כרצונך, ואז להמשיך בחיים המכובדים שלך, כאילו כלום? הכוח הוא טוטלי. המחיקה היא חלק מהמשחק.

ולפעמים, לעתים נדירות מדי, מישהו חוזר לנשוך אותם בתחת אחרי שנים רבות, והם עומדים מזועזעים, בסנטר רוטט, ונשבעים שמעולם לא היו, ולא העלו בדעתם, ולא עשו, לא ולא. ואפשר גם להאמין להם: הם לא זוכרים את זה ככה. אולי הם באמת שכחו. אולי זה באמת לא היה נורא? אחרי הכל, הם יצאו משם שלמים בגופם ובנפשם. והם זה מה שחשוב.

פורסם ב"הארץ", 3 באוקטובר 2018

עבודת רקמה חופשית שהכנתי, 2019

פלישת חוטפי האתרים ומתנות לחג

זה לא קורה הרבה. למעשה, זה לא קורה כמעט אף פעם. ייתכן שזה לא קרה לי מעולם: אחד האתרים האחרים שלי פולש (או יותר נכון, קופץ לביקור) באתר הזה. חלקכן/ם יודעות/ים שיש לי כמה שלוחות אחרות, בעיקר מתחום מלאכת היד, השיפצורים והאמנות. למה אני לא משלבת אותן באתר הזה, של הכתיבה? מאותה סיבה שהפסקתי להביא מסרגות וצמר בשביל הרגעים המתים בעבודה: זה עושה רושם נורא מבולגן.

בלועזית קוראים לזה קרוס-אובר. בסדרות אמריקאיות אוהבים כאלה, למשל בפרקים של "חוק וסדר מדור מיוחד" שפתאום מופיעות בהם דמויות מ"חוק סדר כוונה פלילית" או בכלל מאיזו סדרת כבאים משיקגו. אז הנה הקרוס אובר שלי, והוא קשור לפרויקט האמנות הוותיק שלי (עוד מעט 10 שנים!), "שירים למגירה".

בקיצור: לכבוד החגים, אני פותחת את המחסן (טוב, את הארונית) ומוכרת עבודות – שירים רקומים בעבודת יד על מפיות בד. הכל ממוסגר בעץ טבעי וזכוכית.

הנה כמה תמונות, וכל היתר, עם פרטים כמו גודל, מחיר ודרכי יצירת קשר, נמצאות בקישור הזה. הקליקו ותיהנו. 

ועכשיו למשהו שונה לגמרי

Birth – Monty Python's The Meaning of Life

 

שיחה עם חברה שאחד מהוריה נפטר לפני כמה חודשים הזכירה לי משהו. החברה אמרה שהיא ממש רוצה לעשות ילד/ה, ואני ניסיתי לומר לה בעדינות שלא תעשה שום דבר פזיז בעניין, כי זה יעבור. כלומר – התחושה הזו של "להתרבות! עכשיו!" דווקא באמצע האבל על הורה ידועה ומוכרת. היא מאוד הגיונית, כשחושבים על זה: הקרבה למוות גורמת לנו לרצות לחיות יותר. ומוות של הורה – על אחת כמה וכמה. התחושה היא שהחוליה שקדמה לנו בשרשרת נגדעה פתאום, ועוד אין לנו את החוליה שבאה אחרינו (ילדים). כלומר, אנחנו חוליה צפה באוויר בלי שום דבר להיאחז בו, עבר או עתיד. מדכא למדי.

בכל מקרה, השיחה הקצרה הזו הזכירה לי שגם אני נתקפתי בצורך הדוחק לשכפל את המאגר הגנטי המפוקפק שלי, זמן קצר מאוד אחרי מות אבי. כמה קצר? נדמה לי שאיפשהו במהלך ה"שבעה" חשבתי על זה. למרבה המזל, שמעתי על התופעה הזו כבר איפשהו ולכן ידעתי שמדובר בדחף חולף שאין להיכנע לו.

אם הייתי נכנעת לדחף הזה – הייתי עכשיו אמא לילד/ה שעולה לכיתה ב'.

חבל שלא עשיתי אז ילד/ה? לא בטוח. בסופו של דבר, השנים הראשונות אחרי שאבא שלי מת היו רעות למדי. תיפקדתי כלפי חוץ והכל, עבדתי, הייתי בזוגיות (והחלפתי בן זוג בשלב מסוים), עשיתי אמנות, התחפשתי בפורים, התקדמתי בחיים כביכול – אבל בפנים הייתי כמו השלג הזה על מסך של טלוויזיה ישנה. אני מתקשה להיזכר מה עשיתי ואיפה הייתי. יש את פייסבוק שמזכיר לי פעם ביום את ה"היום לפני", והתמונות שקופצות שם מפתיעות אותי בכל פעם מחדש – וואלה? טיילתי למקום כזה וכזה, חודשיים אחרי? רגע, זו באמת אני, מלווה את מי שהיה אז בן הזוג שלי לטקס חגיגי שבו הוענק לו פרס – בקושי שבוע אחרי ההלוויה? מה לעזאזל חשבתי לעצמי?

אני זוכרת רגע ספציפי, כמעט שנתיים אחרי המוות של אבא שלי, שהחלטתי לעזוב את דירת השותפות שבה חייתי חמש שנים ולשם כך הייתי חייבת לנקות את החדר שלי. אם אתם מדמיינים ספונג'ה קלילה וקצת אבק – תשכחו מזה. החדר הגיע לרמת זוהמה וחידלון שקשה לי לתאר במלים (וטוב שאין תמונות. ילד/ה עתידי שלי עלול/ה להשתמש בהן נגדי יום אחד, כשאכריח אותו/אותה לסדר את החדר). בכל אופן, אמא שלי באה לעזור לי ויחד זרקנו ופירקנו ומירקנו. במקום הקתרזיס המיוחל שמגיע אחרי מבצע ניקיון כזה – הרגשתי בסיומו איום ונורא. למה? כי החדר הזה היה ההמחשה החיצונית המדויקת של מה שהיה לי בפנים – זוהמה וחידלון – והאופן שבו נפטרתי מההמחשה הזו, בכמה עשרות שקי זבל ומי יודע כמה גלונים של מים עם סבון רצפה, עוררה בי תחושת אשמה איומה, כאילו זרקתי לפח את האבל שלי על אבא שלי.

מה שאני מנסה לומר הוא שאיזה מזל שלא נכנעתי לאינסטינקט הרבייה הקמאי של הפוסט-מוות. למה? כי:

  • פחד אלוהים לחשוב איזה אמא הייתי, ובאיזה תת-תפקוד רגשי.
  • פחד אלוהים לחשוב מה הנזק שהייתי גורמת לתינוק/ת.
  • בן הזוג שהיה לי באותה תקופה לא רצה עוד ילדים (וגם הזוגיות היתה לא בריאה, אז בכלל), מה שאומר שבנוסף לכל, אם הייתי נכנסת להריון, לא היה לי שותף.

בכל אופן, אני לא חושבת שהפסדתי משהו מההחלטה הנבונה לא להתרבות באותן שנים. הדבר היחיד שזה היה עושה זה להוריד לי מהראש את הלחץ המאוד לא מתון של הסביבה (ובראשה אמא שלי), להיכנס כבר להריון ולהפציץ בנכדים על כל שעל. לא עוזרים ההסברים הכלכליים ("כסף זה לא שיקול" – המשפט המטומטם ביותר בגלקסיה, נאמר לרוב על ידי אנשים שלא ניסו לגדל ילדים בתקופתנו; או על ידי אנשים שהוריהם מפקידים להם אלפי שקלים מדי חודש לחשבון הבנק). לא עוזרים גם ההסברים שאינם-כלכליים. יש כל כך הרבה סיבות למה לא עכשיו (ואני עוד נדיבה, שומרת על האופציה).

מה שמצחיק הוא שתמיד ידעתי שיהיו לי ילדים. ידעתי את זה ביתר שאת כשנולד אחי הקטן (בהפרש של 9 שנים), וחוץ מלהניק אותו עשיתי בשבילו כל מה שאמא אמורה לעשות. אני טובה עם תינוקות. הם טובים איתי. אבל וואלאק, הרצון הזה מתרחק ככל שמחרפנים אותי יותר. כמו לעשות שיעורי בית, להשלים בגרויות, לנקות, לרזות; ימות העולם, ככל שלוחצים עליי לעשות משהו – אני לא אעשה אותו.

גם ברור לי שלולא המוות של אבא שלי (והשנתיים הקשות שקדמו לו), סביר להניח שהייתי חובקת עכשיו איזה ג'בטה חמימה וצווחנית בחיתול. אבל מה לעשות, שיט הפנז, ומה שקרה עיכב אותי. ברקס עצום. כמו הרגל היחפה הענקית הזו באנימציה של מונטי פייתון – פלאכץ. שוטחתי לגמרי. אבל במקום לשמוח ולהיות אסירי תודה על שיצאתי מזה כמיטב יכולתי, מנסים להרביע אותי! (אמא שלי אפילו הצליחה, בביקור אחד, ללחוץ עליי גם לרזות וגם להיכנס להריון. אמא, תבחרי. או שהבת שלך תרזה או שהיא תביא לך נכד. אי אפשר שניהם בו זמנית).

אני בת 34.5 – וכמו שאמרה לי בת דודה אחת (שהביאה לעולם ארבעה צאצאים לתפארת), "אם את רוצה שלושה, היית צריכה להתחיל בגיל 25" (הייתי אז בת 29). אמא שלי הגדילה לעשות וסיפרה לי כמה טוב ונפלא היה לה בתור אמא צעירה (ילדה אותי בגיל 24, את אחי האמצעי בגיל 26 ואת אחי הקטן בגיל 33). וואלה? עדיף להיכנס להריון לפני גיל 30? מה אתם אומרים! רגע, אני רק אסיים להטעין את מכונת הזמן שלי, אחזור בזמן ואכנס להריון בגיל 22!

אני יודעת שהיה לי מזל, כי עונת הניג'וסים מתחילה בתל אביב באיחור (שמעתי שבפריפריה מתחילים ללחוץ לנו על הרחם כבר בגיל 24 ואף קודם לכן!), אבל גם המזל הזה נגמר. עכשיו אני בנקודה הזו שבה לגיטימי לגמרי לדרוס אותי, את הרגשות ואת הצרכים שלי – כדי להפיק מבין חלציי איזה צאצא. ובכן –

לא.

לפחות בינתיים.

 

 

אני בתור משמע אני קיים

אנחנו גרים ממש מול מזללה פופולרית. כמה ממול? אנחנו מריחים את התבלינים ושומעים את המוזיקה המונוטונית כבר מ-7 בבוקר. את העובדים שדופקים את הפחים ושוטפים את הרחבה בזרנוקי לחץ מים אנחנו שומעים כבר מ-6. לא ידענו את כל זה כשעברנו הנה, לפני פחות משנה.

כמה פופולרית המזללה? בערך מ10 בבוקר יש שם תור. התור הזה מתוחזק ומטופח: מדי כמה דקות נשלח עובד כלשהו לחלק מזטים לממתינים. אוטובוסים של תיירים עוצרים ופורקים עשרות ממתינים חדשים. הקטגוריה היא אוכל רחוב, המחירים – ציריך.  ההמתנה הממוצעת (לפאקינג אוכל רחוב, כן?) – 20 דקות לפחות.

כנראה טעים שם – לעולם לא נדע. למה? כי אני לא מוכנה לעמוד בתור לאוכל (ועוד יקר להחריד) כשיש שפע כל כך וולגרי. אני אעמוד בתור לאוכל כשלא יהיה מספיק ממנו. לא דקה אחת לפני כן.

חנות מזון סובייטית – זה תור לגיטימי. תור למטרות הישרדות

בכל פעם שאני רואה את אוסף העומדים בתור, בחמסין ובגשם, על קורקינטיהם החשמליים המטופשים, בא לי להשיג רובה חוליות ולצלוף עליהם בלוטים, קאבּוּקים או כדורי בדמינטון מהמרפסת. מסביבם יש עשרות ומאות מקומות של אוכל, רובם זולים יותר, חלקם גם טעימים יותר. אבל לא. הם חייבים לעמוד בתור. התור מזין את עצמו ומנכיח את העומדים בו. בלעדיו הם מרגישים, כמו הולדן קולפילד, שהם נעלמים. רק התור מאפשר להם להתקיים, והם מנציחים את הקיום הזה בסלפי+תיוג.

אנשים עומדים בדאבל פארקינג עם ג'יפים, עולים על המדרכה, חוסמים נתיב, צופרים, צורחים, מנפנפים בידיים, מאיימים לזיין את האמא של מישהו – רק כדי להצטרף לתור. פעם ביום לפחות מגיעה משטרה – להפריד מכות שהתחילו בתור, או בדרך לתור, או בתור המקדים של התור. השוטרים מפרידים בין הצדדים בזמן שסביבם אנשים דופקים סלפי עם טחינה מטפטפת. אף אחד לא מתערב או מתייחס, כולם מסתכלים רק על עצמם, לראות איך יצא, אם אפשר להעלות לאינסטגרם או שצריך זווית אחרת.

אני יכולה להבין אנשים שאוהבים לאכול במקום מסוים, ואפילו כאלה שמוכנים לשלם יותר מדי כדי להמשיך לקיים אותו. אני מוכנה לסבול (בקושי רב) אנשים שעושים סלפי עם אוכל בלי לרדת מהקורקינט החשמלי. אבל אני לא יכולה להבין אנשים שעומדים בתור בשביל לעשות את כל זה. לא יכולה להבין אנשים שמה שהם אוכלים זה מה שמגדיר אותם, את השאיפות שלהם. אנשים שעבורם מנה כזו או אחרת היא אבן דרך, נקודת ציון עבורם. משהו שחייבים לסמן עליו וי.

אני אוהבת אוכל – לבשל וכמובן לאכול. מאוד. 15 הקילוגרמים העודפים שלי יעידו. אבל האטימות הבלתי-נתפשת של התור הזה מוציאה אותי מדעתי. אני מוכנה להמר בלי בעיה שאם נציב קלפי בתור – תורכב בה ממשלת רוטציה של נתניהו ולפיד. מקסימום איזה מנדט לגנץ, רק כי אף אחד לא יודע עליו מספיק. התור הזה הוא זין בעין. הוא אצבע אמצעית זקורה של חוסר אכפתיות, של "אההה גבר, הכל טוב אחי!", חמימות פלוגתית מצחינה של המוכר והאגוצנטרי. התור הזה הוא הפגנת הנגד הכי בוטה ואפקטיבית לכל מחאה שאי פעם נכחתי בה. "עוד לא אכלנו, עוד לא שתינו, יבש לנו בגרון!" – אנחנו והקיבה שלנו קודמים לכל. ימות העולם.

אני מביטה בתור הזה ומייחלת לחורבן.

(לפני שבועיים התבשרנו שדירתנו השכורה, שאליה עברנו לפני פחות משנה, נקנתה על ידי צרפתים ותיהפך לדירת נופש/Airbnb. כלומר, בקרוב נעבור שוב וככל הנראה המחירים יפלטו אותנו סופית מהשכונה, אחרי יותר מעשור. כנראה למקום שבו אין תור. אני מקווה).

דברים שהייתי מספרת לנערה שהייתי

תראו מה זה, שנה לא כתבתי כלום ופתאום בום.

האמת, גם את הפוסט הזה אני חייבת לקבוצת הפייסבוק "כל התשובות נכונות", שהשאלות שעולות בה (אני מספיקה להשיב על בערך 1% מהן, הקצב שם מסחרר) מעוררות כל מיני מחשבות ומסקנות. יש משהו מטשטש מעט בכתיבת מאמר שבועי לעיתון – זה לא משאיר לי כתיבה לעצמי. מצד שני, מתי בכלל כתבתי לעצמי? לא מאז שהפסקתי לכתוב יומן בכיתה י' (ג'יזס, השירה האיומה שכתבתי עד סוף הצבא ממש לא נחשבת). אין לי טיוטות, פיסות ממואר או כתבים גנוזים במגירה. אני חושבת שב-15 השנים האחרונות אין לי אפילו פסיק במגירה. חוץ מ"שירים למגירה" כמובן, שגם בהם 99.9% הם שירים של אחרות/ים בכלל.

בכל אופן, השאלה שעוררה את פרץ הכתיבה הזה היתה כדלהלן:

מה למדתם/ן עם השנים על מיניות ויחסים, שחבל שלא הבנתם/ן עוד כנער\נערה?

למרות השינויים הבלתי נתפשים שעברו על היקום מאז הניינטיז, נדמה לי שהדילמות והבעיות האלה רלוונטיות לכל בת 16, עדכנית ודיגיטלית ככל שתהיה. מה שכן, סביר להניח שאף בת 16 לא תאמין שפעם, אם רצית לעשות סלפי עם חברות או לבד, היית צריכה לקחת אוטובוס לקניון, לשים עשרה שקלים ולשבת מאחורי וילון בתוך קופסה שצועקת עלייך בקול מתכתי ואז לחכות 20 דקות עד שמהצד של הקופסה תיפלט פיסת נייר צילום שמנונית שבה תמונה איומה בארבעה עותקים – ואז היית צריכה לגזור אותם בזהירות עם השוליים ולחשוב מאוד ברצינות למי לחלק אותם (בתקווה שהקראש שלך ירצה אחת. ספוילר: הוא לא).

בכל מקרה, הפרדתי את התשובה שלי לשתי תגובות שונות, ואני מביאה אותן כאן+הרחבות ותוספות שבדיעבד.

לגבי יחסים וזוגיות, דברים שהייתי מספרת לנערה שהייתי:
1) לא כל מי שיש איתו משיכה מינית הוא בהכרח בן זוג טוב.
2) זה שאתם מאוהבים נורא לא אומר שתסתדרו כזוג.
3) לא הסתדר? פאק איט.
4) נפרדים וחוזרים ונפרדים וחוזרים – חרא זוגיות. התשוקה לא שווה את זה, רכבת ההרים הרגשית הזו היא התעללות.
5) הוא תמיד בסדר ואת תמיד זו שלא בסדר? בררררר צאי משם.
6) זה שאת נורא נורא מאוהבת בו לא יעזור לך. אם הוא לא מאוהב בך, זה לא יקרה – לא משנה כמה תתאמצי. וגם אם תשחקי אותה קשה להשגה, זה לא שהוא פתאום יקבל מכה בראש ויתחיל לשים לב אלייך.
7) אם הוא לא שם לב אלייך עד עכשיו – הוא אידיוט
8) אם הוא לא צוחק מהבדיחות שלך – הוא אידיוט
9) אם הוא צוחק מהבדיחות שלך – הוא גאון
10) לפעמים, השתקנים הקדורניים עם הפוזה המיוסרת הם לא עמוקים או מסתוריים – הם פשוט מטומטמים כמו נעל.
11) את לא תצליחי לשנות או "להציל" אותו. למעשה, זה הזמן להימלט.
12) את לא שמנה

הג'ינס האמיתי הראשון שלי. נלבש והושחת בין כיתה ז' לכיתה י'

הג'ינס האמיתי הראשון שלי. נלבש והושחת בין כיתה ז' לכיתה י'

לגבי מיניות, דברים שהייתי מספרת לנערה שהייתי:
א) שמותר להיות בתולה גם אחרי גיל 16
ב) שאין לחץ. לא באמת
ג) שאין טעם להלחיץ את עצמך ולהכריח את עצמך "להתקדם" או "לזרום" – החרטה, הטראומה והתחושה המגעילה שאחר כך פשוט לא שוות את זה.
ד) שלאנשים בגיל שלך אין מושג מה הם עושים, חבל על הזמן בכלל.
ה) מי שאוהב אותך באמת – יחכה לך כמה זמן שאת צריכה. לא ילחץ ולא ילחיץ.
ו) את לא שמנה!

ואם אנחנו כבר פה, כמה עצות כלליות לבת 16:

  1. את לא בדיכאון. את מצוברחת. יש הבדל
  2. דיכאון זה לא סקסי
  3. תמיד תהיה מישהי יותר יפה/רזה/מוצלחת ממך. זה לא יפסיק לכאוב אף פעם, אבל אולי תלמדי להסתיר כמה זה אוכל אותך מבפנים
  4. אין דבר כזה "נון שלאנט", זה משהו שאחרים עובדים מאוד קשה כדי להשיג. הם פשוט טובים יותר בלהסתיר את המאמץ
  5. יום אחד את לא תהיי חייבת לסדר את החדר ולאף אחד לא יהיה אכפת שאת חיה בתוך כאוס וזוהמה.
  6. את לא שמנה. אבל את תהיי. לא בטוח שאי פעם תצליחי להפסיק להרגיש ככה, בין אם את כן או לא. האם זה משנה? כנראה שלא. האם זה אידיוטי להתעסק בזה? כן. האם זה ימנע ממך להתעסק בזה? לא.
  7. כמה זמן את מבזבזת על לשנוא את עור הפנים שלך, יא סתומה. יום אחד תסתכלי על תמונות שפעם החבאת בגלל שחשבת שאת נראית בהן כמו הנוסע השמיני (החצ'קונים), ותגידי "שיט, הייתי כל כך רזה!"
  8. אל תעשי קרחת. זה צומח כל כך מכוער

אני בגיל 15-16. זה לא היה רעיון טוב

אני בגיל 15-16. זה לא היה רעיון טוב