Birth – Monty Python's The Meaning of Life
שיחה עם חברה שאחד מהוריה נפטר לפני כמה חודשים הזכירה לי משהו. החברה אמרה שהיא ממש רוצה לעשות ילד/ה, ואני ניסיתי לומר לה בעדינות שלא תעשה שום דבר פזיז בעניין, כי זה יעבור. כלומר – התחושה הזו של "להתרבות! עכשיו!" דווקא באמצע האבל על הורה ידועה ומוכרת. היא מאוד הגיונית, כשחושבים על זה: הקרבה למוות גורמת לנו לרצות לחיות יותר. ומוות של הורה – על אחת כמה וכמה. התחושה היא שהחוליה שקדמה לנו בשרשרת נגדעה פתאום, ועוד אין לנו את החוליה שבאה אחרינו (ילדים). כלומר, אנחנו חוליה צפה באוויר בלי שום דבר להיאחז בו, עבר או עתיד. מדכא למדי.
בכל מקרה, השיחה הקצרה הזו הזכירה לי שגם אני נתקפתי בצורך הדוחק לשכפל את המאגר הגנטי המפוקפק שלי, זמן קצר מאוד אחרי מות אבי. כמה קצר? נדמה לי שאיפשהו במהלך ה"שבעה" חשבתי על זה. למרבה המזל, שמעתי על התופעה הזו כבר איפשהו ולכן ידעתי שמדובר בדחף חולף שאין להיכנע לו.
אם הייתי נכנעת לדחף הזה – הייתי עכשיו אמא לילד/ה שעולה לכיתה ב'.
חבל שלא עשיתי אז ילד/ה? לא בטוח. בסופו של דבר, השנים הראשונות אחרי שאבא שלי מת היו רעות למדי. תיפקדתי כלפי חוץ והכל, עבדתי, הייתי בזוגיות (והחלפתי בן זוג בשלב מסוים), עשיתי אמנות, התחפשתי בפורים, התקדמתי בחיים כביכול – אבל בפנים הייתי כמו השלג הזה על מסך של טלוויזיה ישנה. אני מתקשה להיזכר מה עשיתי ואיפה הייתי. יש את פייסבוק שמזכיר לי פעם ביום את ה"היום לפני", והתמונות שקופצות שם מפתיעות אותי בכל פעם מחדש – וואלה? טיילתי למקום כזה וכזה, חודשיים אחרי? רגע, זו באמת אני, מלווה את מי שהיה אז בן הזוג שלי לטקס חגיגי שבו הוענק לו פרס – בקושי שבוע אחרי ההלוויה? מה לעזאזל חשבתי לעצמי?
אני זוכרת רגע ספציפי, כמעט שנתיים אחרי המוות של אבא שלי, שהחלטתי לעזוב את דירת השותפות שבה חייתי חמש שנים ולשם כך הייתי חייבת לנקות את החדר שלי. אם אתם מדמיינים ספונג'ה קלילה וקצת אבק – תשכחו מזה. החדר הגיע לרמת זוהמה וחידלון שקשה לי לתאר במלים (וטוב שאין תמונות. ילד/ה עתידי שלי עלול/ה להשתמש בהן נגדי יום אחד, כשאכריח אותו/אותה לסדר את החדר). בכל אופן, אמא שלי באה לעזור לי ויחד זרקנו ופירקנו ומירקנו. במקום הקתרזיס המיוחל שמגיע אחרי מבצע ניקיון כזה – הרגשתי בסיומו איום ונורא. למה? כי החדר הזה היה ההמחשה החיצונית המדויקת של מה שהיה לי בפנים – זוהמה וחידלון – והאופן שבו נפטרתי מההמחשה הזו, בכמה עשרות שקי זבל ומי יודע כמה גלונים של מים עם סבון רצפה, עוררה בי תחושת אשמה איומה, כאילו זרקתי לפח את האבל שלי על אבא שלי.
מה שאני מנסה לומר הוא שאיזה מזל שלא נכנעתי לאינסטינקט הרבייה הקמאי של הפוסט-מוות. למה? כי:
- פחד אלוהים לחשוב איזה אמא הייתי, ובאיזה תת-תפקוד רגשי.
- פחד אלוהים לחשוב מה הנזק שהייתי גורמת לתינוק/ת.
- בן הזוג שהיה לי באותה תקופה לא רצה עוד ילדים (וגם הזוגיות היתה לא בריאה, אז בכלל), מה שאומר שבנוסף לכל, אם הייתי נכנסת להריון, לא היה לי שותף.
בכל אופן, אני לא חושבת שהפסדתי משהו מההחלטה הנבונה לא להתרבות באותן שנים. הדבר היחיד שזה היה עושה זה להוריד לי מהראש את הלחץ המאוד לא מתון של הסביבה (ובראשה אמא שלי), להיכנס כבר להריון ולהפציץ בנכדים על כל שעל. לא עוזרים ההסברים הכלכליים ("כסף זה לא שיקול" – המשפט המטומטם ביותר בגלקסיה, נאמר לרוב על ידי אנשים שלא ניסו לגדל ילדים בתקופתנו; או על ידי אנשים שהוריהם מפקידים להם אלפי שקלים מדי חודש לחשבון הבנק). לא עוזרים גם ההסברים שאינם-כלכליים. יש כל כך הרבה סיבות למה לא עכשיו (ואני עוד נדיבה, שומרת על האופציה).
מה שמצחיק הוא שתמיד ידעתי שיהיו לי ילדים. ידעתי את זה ביתר שאת כשנולד אחי הקטן (בהפרש של 9 שנים), וחוץ מלהניק אותו עשיתי בשבילו כל מה שאמא אמורה לעשות. אני טובה עם תינוקות. הם טובים איתי. אבל וואלאק, הרצון הזה מתרחק ככל שמחרפנים אותי יותר. כמו לעשות שיעורי בית, להשלים בגרויות, לנקות, לרזות; ימות העולם, ככל שלוחצים עליי לעשות משהו – אני לא אעשה אותו.
גם ברור לי שלולא המוות של אבא שלי (והשנתיים הקשות שקדמו לו), סביר להניח שהייתי חובקת עכשיו איזה ג'בטה חמימה וצווחנית בחיתול. אבל מה לעשות, שיט הפנז, ומה שקרה עיכב אותי. ברקס עצום. כמו הרגל היחפה הענקית הזו באנימציה של מונטי פייתון – פלאכץ. שוטחתי לגמרי. אבל במקום לשמוח ולהיות אסירי תודה על שיצאתי מזה כמיטב יכולתי, מנסים להרביע אותי! (אמא שלי אפילו הצליחה, בביקור אחד, ללחוץ עליי גם לרזות וגם להיכנס להריון. אמא, תבחרי. או שהבת שלך תרזה או שהיא תביא לך נכד. אי אפשר שניהם בו זמנית).
אני בת 34.5 – וכמו שאמרה לי בת דודה אחת (שהביאה לעולם ארבעה צאצאים לתפארת), "אם את רוצה שלושה, היית צריכה להתחיל בגיל 25" (הייתי אז בת 29). אמא שלי הגדילה לעשות וסיפרה לי כמה טוב ונפלא היה לה בתור אמא צעירה (ילדה אותי בגיל 24, את אחי האמצעי בגיל 26 ואת אחי הקטן בגיל 33). וואלה? עדיף להיכנס להריון לפני גיל 30? מה אתם אומרים! רגע, אני רק אסיים להטעין את מכונת הזמן שלי, אחזור בזמן ואכנס להריון בגיל 22!
אני יודעת שהיה לי מזל, כי עונת הניג'וסים מתחילה בתל אביב באיחור (שמעתי שבפריפריה מתחילים ללחוץ לנו על הרחם כבר בגיל 24 ואף קודם לכן!), אבל גם המזל הזה נגמר. עכשיו אני בנקודה הזו שבה לגיטימי לגמרי לדרוס אותי, את הרגשות ואת הצרכים שלי – כדי להפיק מבין חלציי איזה צאצא. ובכן –
לא.
לפחות בינתיים.
נועה אסטרייכר | אחת העם 